1לא שנו שסומכים אנו על כך שהבנים כרוכים אחריה אלא בקדשי הגבול תרומה, שאם היתה אשת כהן בניה רשאים לאכול בתרומה, אבל ביוחסין להשיא את בנותיהם לכהנים לא סומכים על כך. ור' יוחנן אמר: אפילו ביוחסין, שהואיל וכרוכים אחריה, נחשבים הם כבניה לכל דבר.2מעירים: ואזדא והולך ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מלקין אדם שהעידו בו שעבר עבירה על פי החזקות, אפילו כשאין עדות בדבר, וכן סוקלין ושורפין על פי החזקות, ואין שורפין תרומה על פי החזקות אלא כשיש עדות. כיצד?3מלקין על החזקות — כשיטת רב יהודה. שאמר רב יהודה: אם אשה הוחזקה נדה בין שכינותיה, אם בעלה בא עליה — לוקה עליה משום נדה, שמאחר שהיתה לה חזקת נדה אין צורך בעדות גמורה שהיתה נדה.4סוקלין ושורפין על החזקות — כדברי רבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית כמשפחה אחת — נסקלין זה על זה, אם בא התינוק על האשה — סוקלים אותם משום בן שבא על אמו, ונשרפין זה על זה, אם האיש בא על התינוקת, משום ערות בת אשתו.5אמר ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי משום בשם בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה כבן, והגדילתו ולבסוף בא עליה, והביאום לבית דין וסקלום משום ערות האם. לא מפני שבנה ודאי שהרי לא היתה עדות בזה, אלא מפני שכרוך אחריה וחזקה שהוא בנה.6ואין שורפין תרומה על פי החזקות — שאמר ר' שמעון בן לקיש: שורפין תרומה על פי החזקות, ור' יוחנן אומר: אין שורפין על פי החזקות. ומעירים: ואזדו לטעמייהו והולכים הם לטעמם, לשיטתם בענין זה. דתנן שכן שנינו במשנה: תינוק טמא שנמצא בצד העיסה הטהורה ובצק בידו שיש לחשוש שהוא נטל מן העיסה הזו, ר' מאיר מטהר את העיסה לפי שאין הוכחה שהתינוק נגע בה, ושמא אדם אחר נתנה לו. וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח בידיו בכל מיני אשפה, ומצוי שיהיה שם שרץ מת או דבר טמא אחר.7והוינן והיינו עסוקים בה, בבעיה זו: מאי טעמיה מה טעמו של ר' מאיר? — קסבר סבור הוא: רוב תינוקות מטפחין בעיסה המצויה לידם, ומיעוט אין מטפחין, ועיסה כשלעצמה בחזקת טהרה עומדת שהרי לא נודע שנטמאה, וסמוך מיעוטא וצרף את מיעוט התינוקות שאינם מטפחים לחזקה של העיסה ועל ידי צירוף זה של טעמים איתרע ליה רובא הורע כוחו של רוב התינוקות המטפחים, ולכן אין לטמא את העיסה. ורבנן וחכמים סבורים: מיעוטא כמאן דליתא דמי מיעוט נחשב כמי שאינו, שכשיש רוב מבטלים לגמרי את המיעוט, ומשום כך יש רק ניגוד בין רובא רוב תינוקות שהם טמאים וחזקה של טהרת העיסה, ובמקרה כזה רובא הרוב עדיף.8אמר ריש לקיש משום בשם ר' אושעיא: הלכה זו בתינוק היא דוגמא של חזקה ששורפין עליה את התרומה, שלדעת חכמים הדבר ברור וודאי עד כדי לשרוף. ר' יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא תולים משאירים אותה ללא הכרעה, בלא לאכול ובלי לשרוף.9ושואלים: אלא איזו חזקה לר' יוחנן ששורפין עליה את התרומה? ומשיבים: כדתנן כמו ששנינו במשנה: היתה עיסה בתוך הבית, ושרצים שמטמאים במותם וצפרדעים שאינם מטמאים מטפלין מצויים שם, ונמצאו חתיכות של בעל חיים בלתי ידוע בעיסה. אם רוב היצורים שבבית היו שרצים — טמאה העיסה, משום שיש להניח שיש בה חלק משרץ. אם רוב צפרדעים — טהורה. ובכגון זה, שהרוב נמצא לפנינו, סומכים על החזקה שהיו שם רוב שרצים אפילו לשרוף.10ומעירים: תניא כותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן, שאמרו: שני דברים אין בהם דעת לישאל, שאי אפשר לשאול ולברר אותם, מה אירע. וכלל בידינו שבמקרה כזה כאשר אי אפשר לברר את הדבר, ספק טומאה אפילו ברשות היחיד — טהור שלא ככל ספק טומאה ברשות היחיד, שטמא, ובכל זאת עשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל וטימאום מפני הספק: תינוק, ועוד הלכה אחרת.11תינוק — הא דאמרן זו שאמרנו ביחס לתינוק שנמצא בצד העיסה, שאי אפשר לשאול את העיסה אם נטמאה או לא. ועוד אחרת מאי מה היא? — ששנינו: עיסה טהורה שהיתה בתוך הבית, והיו תרנגולים ומשקים טמאים מצויים שם, ונמצאו12נקורים נקורים חורים קטנים בעיסה שנקרו בה התרנגולים — במקרה זה תולין, כלומר, לא אוכלין ולא שורפין אותה, לפי שאין הוכחה שהתרנגולים שתו קודם הניקור מן המשקה הטמא והיות ואין בהם דעת לישאל, אין שורפין מספק, וכר' יוחנן.13אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו אלא במשקים טמאים לבנים, שאין הוכחה ממראה הניקורים אם התרנגולים הביאו מהמשקין שבעיסה. אבל במשקים טמאים אדומים, אם איתא דנקיר מידע ידיע יש מקום לומר שנקרו — הרי הדבר ידוע שאם הביאו מהמשקים היו הניקורים צריכים להיות עם סימני אודם. ושואלים: ודילמא בלעתינהו ושמא בלעה אותם העיסה את המשקים, ואין הצבע ניכר?14אמר ר' יוחנן: דבר זה שמע בריבי אדם גדול, כלומר, ר' יהושע בן לוי, ופירושו לא שמע והיה עליו לפרט יותר: לא שנו אלא במשקים צלולים שעשויים להבלע בעיסה בלא להשאיר סימן. ומה נקראים צלולים — שבבואה דמות של תינוק ניכר בה במשקה אם מסתכל בו. אבל משקים עכורים — לא. שאם היה מן המשקים בעיסה היו נשארים סימנים כלשהם.15א משנה לא יתייחד אדם עם שתי נשים שמא יבוא איתן מתוך כך לידי עבירה, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. ר' שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן עמהם אם היו עימו שתי נשים באותו פונדקי פונדק, מפני שאשתו משמרתו שלא יזנה עימן. ועוד אמרו: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר בלי בגדים ואין חוששים לעריות אלה. ואם הגדילו הבן או הבת — זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו, אבל מותר להם לישון במיטה אחת.16ב גמרא מאי טעמא מה טעם אמרו שלא יתייחד עם שתי נשים אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים? תנא דבי שנה בבית אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות עליהן ונוחות להתפתות.17שואלים: מנא הני מילי מניין דברים אלה שהייחוד אסור? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: רמז לאיסור יחוד מן התורה מנין — שנאמר בענין מסית לעבודה זרה: "כי יסיתך אחיך בן אמך" דברים יג, ז.18ויש להבין מדוע נקטה התורה בדוגמה "בן אמך", וכי רק בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו ויכול להיות עימה בכל עת, ומשום כך אם היו לאם שני בנים מבעלים שונים הריהם כרוכים עם אימם ומתוך כך הם מתיידדים זה עם זה, ולכן נקטה התורה "בן אמך" מפני שהם קרובים זה לזה. אבל עם בן אביו בלבד, מכיוון שיש לאב אשה אחרת אסור לבן להתייחד עימה, ואינו מגיע לקירבה זו עם בן אביו. ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה.19ושואלים: מה שפירשנו היה רמז לענין יחוד, אבל פשטיה דקרא במאי כתיב פשוטו של כתוב במה הוא נאמר, עוסק, מדוע מודגש בו "בן אמך"? אמר אביי: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר הכתוב; לא מיבעיא נצרכה לומר בן אב דסני ליה ששונא אותו ועייץ ליה ויועץ לו עצות רעות כיון שהם יריבים זה לזה לענין הירושה, אלא אפילו בן אם, שלא סני ליה שונא אותו, שהרי אין ביניהם סכסוך ממון מצד ירושה משותפת שהרי כל אחד מהם יורש את אביו שלו — אימא צייתי ליה אמור שיקשיב לו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף לזה לא ישמע אם הוא מסיתו.20ומעירים: נימא מתניתין האם נאמר שמשנתנו שלא כדעת אבא שאול, דתניא שכן שנינו בברייתא: תינוק שמת, כל שלשים יום ללידתו — אין עושים לו לוויה ממש אלא יוצא בחיק שנושאים אותו בחיקם ונקבר על ידי אשה אחת ושני אנשים, אבל לא על ידי איש אחד ושתי נשים משום איסור ייחוד. אבא שאול אומר: אף באיש אחד ושתי נשים. משמע שהוא מתיר להתייחד עם שתי נשים!21ודוחים: אפילו תימא תאמר שהמשנה שלנו כדעת אבא שאול, מתיר הוא בברייתא משום שבשעת אנינות תביר יצריה שבור יצרו של אדם ואין לחשוש שמא יבוא לחטא.22ורבנן סברי לה וחכמים סבורים בענין זה כר' יצחק. שאמר ר' יצחק על הכתוב "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו" איכה ג, לט — אפילו בשעת אנינותו של אדם "יתאונן אדם" — יצרו מתגבר עליו "גבר על חטאיו". ושואלים: ואבא שאול מה הוא אומר על ראיה זו? משיבים: כי כתיב ההוא כאשר נאמר אותו כתוב — במתרעם על מדותיו, דרכיו של הקדוש ברוך הוא כתיב נאמר, והכי קאמר וכך אמר, כך יש לפרש את הכתוב: מה יתרעם אדם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא לומר שנוהג עימו שלא כדין, וכי גבר התגבר, ניצח על חטאיו? דיו חיים שנתתי לו ואין מגיע לו יותר מזה.23ורבנן וחכמים חוששים גם בשעת אבל כי ההוא מעשה דההיא איתתא דהוה עובדא ואפיקתיה כאותו מעשה באשה אחת שהיה מעשה והוציאה אותו את בעלה מקברו, לאחר שזנתה עם אדם אחר, כדי לחפות על התרשלותו של הנואף עימה בשמירה על תלוי המלכות. ומכאן ראיה שאף בשעת אבילות אין לסמוך על שבירת היצר.24ג שנינו במשנה: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו דבר זה אלא באנשים כשרים, אבל בפרוצים — אפילו בי יחד עם עשרה נמי גם כן לא תתייחד. הוה היה מעשה פעם, והוציאוה עשרה אנשים לאשה אחת כדרך שמוציאים את המת לקבורה במטה וזנו איתה. אמר רב יוסף: תדע שכן הוא, דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי שהרי מתחברים יחד עשרה אנשים וגונבים קורה כבדה ואינם מתביישים זה מזה. וכיוצא בזה יכולים להתחבר כמה אנשים יחד לשם זנות ואינם מתביישים זה מזה.25ומציעים: נימא מסייע ליה האם לומר שאפשר לסייע לו ממשנה זו, שאמרו שמי שחושד באשתו כסוטה, וכשמביאה להשקותה מים המרים בבית המקדש מוסרין לו שני תלמידי חכמים ללוותו, שמא יבא עליה בדרך, שכן כל עוד לא נבדקה היא אסורה על בעלה. ונדייק מכאן: שני תלמידי חכמים — אין כן, אינשי דעלמא סתם אנשים — לא, משמע שלענין יחוד אין סומכים על סתם אנשים. ודוחים: משם אין ראיה לענין זה, אלא שאני שונים תלמידי חכמים דידעי שהם יודעים
